יום שני, 18 במאי 2020

גנב 54 מיליון אירו מחברות אוסטריות ויוסגר על ידי ישראל

גנב 54 מיליון אירו מחברות אוסטריות ויוסגר על ידי ישראל

"מעשי המרמה נעשו באופן נשנה, שיטתי ובהיקף מרשים", בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות, במ"ת 68461-02-19) בגדרן נקבע כי יש לעצור את העורר עד תום הליכי ההסגרה נגדו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

ביום 10.2.2019 הגישה ממשלת אוסטריה בקשה לממשלת ישראל להסגיר לידיה את העורר ברוך דוד סופר לשם העמדתו לדין באוסטריה. מעתירת ההסגרה עולה לכאורה כי העורר עבר עבירות מרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, במהלך השנים 2017-2015. על-פי הנטען, אלמונים, שהתחזו למנהלי חברות אוסטריות גדולות או גורמים מטעמם, פנו באמצעות הדוא"ל לעובדי הנהלת החשבונות באותן חברות והנחו אותם להעביר סכומי כסף כדולים לחשבונות בנק זרים, וביניהם חשבונות של חברות סלובקיות שנרכשו על-ידי העורר והוקמו לבקשתו. בכל מעשי ההונאה המתוארים בעתירת ההסגרה, הצליחו החברות האוסטריות לעצור את מעשי המרמה או להשיב את כספן, למעט מקרה אחד שלגביו נטען כי הועבר סכום כולל של 54,343,000 יורו.


בעתירת ההסגרה מתואר כי העורר רכש בשנים 2017-2015 מאת חברת זרה, 17 חברות סלובקיות שהוקמו על-ידה לבקשתו. הוא עשה שימוש בשמותיהם של אנשי קש כמי שמנהלים את החברות הסלובקיות, וכן השתמש במסמכים נוטריונים מזויפים רבים על מנת לפתוח את אותן החברות. כך, נתפסו בביתו למעלה ממאה חותמות, ביניהן חותמות נוטריוניות ומכונה להטבעת חותמת אפוסטיל. מתברר כי חלק מהחברות הסלובקיות שהעורר רכש הן אלו שעמדו במרכז סיפור ההונאה, וכי נעשה שימוש בחשבונות הבנק שלהן על מנת לקבל את הכספים שהושגו במרמה. יודגש כי אין מחלוקת על כך שהעורר פתח את החברות הסלובקיות ואת חשבונות הבנק שלהן, והוא אף הודה בחקירתו כי עשה כן תוך ביצוע מעשי זיוף.

ערר זה מופנה נגד החלטה בדבר מעצר אדם עד לסיום ההליכים נגדו. אמנם עסקינן בהליכי הסגרה, אך ישנו דמיון להחלטה לעצור אדם עד לסיום ההליכים במשפט פלילי שכולו מתנהל באופן פנים-מדינתי. בשני סוגי ההליכים יש לבחון קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר. ברם, קיים שוני בין שני ההליכים. נפתח במישור הראייתי:

מהו הרף הראייתי הדרוש לצורך מעצר בהליכי הסגרה? אף כאן אמר בית המשפט העליון את דברו במספר הזדמנויות, תוך קביעה כי:

"בהליך המעצר לצרכי הסגרה, כמו גם בהליך ההסגרה עצמו, אין על בית המשפט להידרש לבחינת מהימנותן ומשקלן של הראיות והוא אף לא נדרש להעמיק בשאלת חפותו או אשמתו של המבקש, אלא עליו לבחון אם קיימות ראיות לכאורה שאינן חסרות ערך על פניהן ואשר יש בהן כדי להצדיק את בירור האישומים המיוחסים למבקש בפני ערכאה דיונית" [...] (בש"פ 8932/12 תיירי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 לחוות דעתי (24.12.2012) (להלן: ענייןתיירי)).

שוני זה בראיות לכאורה הנדרשות, מוסבר בשוני בין שני ההליכים. בעוד שבהליך הפלילי שמתנהל כולו במדינה, יש להוכיח אשמה מעל לכל ספק סביר; בהליך ההסגרה יש להחליט אם אדם בר-הסגרה. דהיינו, האם להעמיד אותו לדין במדינה הזרה, על-פי אמנת ההסגרה הרלוונטית. כדי שאדם יהיה בר-הסגרה, נקבע כי:

סעיף 9(א) לחוק ההסגרה קובע: "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא  בר-הסגרה" [...]

הפסיקה הענפה שעסקה בפרשנותו של סעיף זה קבעה לא אחת כי על מנת להכריז על מבוקש כבר הסגרה, יש להראות כי התשתית הראייתית בעניינו מקימה "אחיזה לאישום", קרי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו (ראו: עניין אוזיפה, לעיל, בפסקה 9). תפקידו של בית המשפט הוא לבחון האם חומר הראיות מצדיק את המשך בירור אשמתו של המבוקש בגדרי ההליך הפלילי ואין הוא נדרש לברר את שאלת אשמתו של המבוקש או את מהימנותן ומשקלן של הראיות ובלבד שלא מדובר בראיות שהן חסרות ערך על פניהן (ע"פ 5227/10 יובל נ' מדינת ישראל, פסקה 49 לחוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (02.04.2012).

נסכם ונאמר כי:

נראה שמצב הדברים האמור נגזר מהשוני המצוי בין שני ההליכים, והשלכת העניין על הדרישה הראייתית. מטרת הליך המשפט הפלילי היא לקבוע אם אשם הנאשם אם לאו. לעומת זאת, מטרת הליך ההסגרה היא לקבוע האם יתנהל משפט במדינה זרה. המבחן בראשון הוא ראיות "מעל לכל ספק סביר", בעוד המבחן באחרון עניינו "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". בשני ההליכים על בית המשפט לבדוק ברמת "לכאורה", אך לא מעבר לכך, אם ראיות התביעה מבססות את הרף הנדרש בהליך העיקרי – יהא זה משפט פלילי או הליך הסגרה. בהתאמה, הן במשפט הפלילי והן בהליכי הסגרה בית המשפט הדן במעצר אינו מחליט בתיק העיקרי (עניין תיירי, פסקה 5 לחוות דעתי).

בית המשפט העליון קבע, כי אין לקבל אפוא את עמדת הסניגור כי אמנת ההסגרה האירופאית, שעליה מתבססת עתירת ההסגרה, קובעת רף ראייתי מחמיר יותר לעניין המעצר. הסעיף שעליו מתבססת טענה זו עוסק ברף הראייתי הנדרש לשם ביצוע ההסגרה עצמה, ולא בזה הנדרש לשם מעצר במסגרת הליך ההסגרה, וממילא הוא קובע רף ראייתי נמוך יותר מזה הנדרש במשפט הפלילי המתבצע בין כתלי המדינה – רף של "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל". ודוקו: להעמידו לדין ולא להרשיעו.

נפנה עתה לראיות המונחות בפנינו במקרה זה. הסניגור טוען כי בכל מקרה אין תשתית ראייתית מספקת לשם המשך מעצרו של העורר. קו טיעונו הוא כי בעוד יש ראיות למעשיו של העורר בהם הוא מודה ביחס לסלובקיה – פתיחת החברות, אין ראיות ביחס למעשי המרמה שבוצעה במסגרת ארגון הפשיעה באוסטריה.

כפי שיובהר מיד, בית המשפט העליון קבע כי אין לקבל טענה זו. הניסיון להפריד בין "שתי המדינות" בזווית בחינת הראיות לכאורה, אינו אלא מלאכותי. ניסיון לבנות חומה, או להציג את המעשים שבוצעו בשתי המדינות כמופרדים הרמטית, אינו תואם את התמונה הכוללת. צודקת באת כוח היועץ המשפטי, כי עולה לכאורה שהעורר הקים את התשתית אשר איפשרה את מעשי המרמה בכללותם.

העורר רכש 17 חברות סלובקיות ופתח עבורן חשבונות בנק תוך ביצוע מעשי זיוף רבים, באופן שיטתי. חברות אלו שימשו כ"כלי קיבול" לתזרים כספים רחב היקף בסדר גודל של עשרות מילוני יורו גנובים. העורר לא נתן כל הסבר סביר למעשי המרמה שליוו את הקמת החברות הסלובקיות ופתיחת חשבונות הבנק שלהן, שכאמור, קלטו את הכספים הגנובים. לכך יש להוסיף כי אמנם בשלב הראשון העורר שיתף פעולה עם החוקרים, אך בשלב מסוים הוא לא היה מוכן להשיב לשאלותיהם, על המשתמע מכך בתשתית הקיימת. הדבר מקשה על קבלת גרסתו של העורר כי אינו ידע דבר וחצי דבר על ארגון הפשיעה המתואר. אכן נכון שהעורר לא פעל לבד, אך זהו מהותו של ארגון, לרבות ארגון פשיעה. כך בוודאי בארגון פשיעה שפעל בקנה מידה רחב. הראיות מתעצמות הואיל ותפקידו של העורר בסיפור המעשה אינו שולי, אלא מרכזי. עולה לכאורה כי הוא זה שסלל את השביל. הכספים עברו בשביל זה, דרך התשתית שהוא עצמו הקים. בית משפט קמא הציג היטב את הראיות השונות, שלדעתי מצדיקות את המסקנה כי, לכאורה, מעורב העורר בארגון פשיעה באופן שעומד במבחן הראייתי הנדרש.

קיימת מסוכנות ברורה העולה מטיב הפעילות, אופייה והיקפה. באשר לחלופת המעצר, אכן יש לבחון אפשרות זו בזהירות המתבקשת. הרי העורר עומד לפני הליך שכמובן שתוצאותיו אינן יודעות מראש, ויתבהרו רק לאחר סיומו. הליך ההסגרה טומן בחובו מאפיינים ייחודיים לעניין הליך המעצר, כפי שנפסק:
          
מסגרת השיקולים הרלבנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל. בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המתמקדת בחשש להימלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר רגיל, מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שיבוש אחר בניהול המשפט) גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברקע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשיקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של האדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשור באופיה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת. האיזון נעשה בבחינת כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו (בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל, פסקה 18 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (30.01.2009)).

באשר לנסיבות, הסניגור טען כי העורר נעדר הרשעות קודמות, הוא בן 61, מצבו הרפואי קשה, נשוי ואב לשלושה ילדים ומשפחתו מתגוררת בישראל. עוד הודגש כי החל משנת 2016 החלו בחקירה כנגדו והוא היה מודע לכך, אך לא ברח ולא שינה את מקום מגוריו. כן מפנה הסניגור לתסקיר אשר הציע לקיים מעצר בפיקוח אלקטרוני תוך הוצאת התקשורת האלקטרונית מביתו של העורר. כל אלה שיקולים רלוונטיים התומכים בעמדת הסניגוריה. מהם השיקולים מנגד?

כפי שצוין, החשש מהימלטות הוא שיקול חשוב בבקשה למעצר עד סיום הליכי הסגרה. נכון הוא כי המדינה, כצד לאמנת ההסגרה, מחויבת לה. אך הדבר אינו סותר כי
על שיקולי בית המשפט בישראל להיות עצמאיים. ברם, דווקא אחת מתכליות המעצר בדין הישראלי, היא למנוע מצב שבו לא ניתן להעמיד לדין את המשיב בבקשת ההסגרה משום שהתחמק מאימת הדין. לצד השיקול החשוב של הגנה על זכויות בעל הדין, ניצב השיקול של האינטרס הציבורי שכולל את האינטרס של חברי אמנת ההסגרה.

לכאורה, יש הצדקה להעמיד את העורר לדין בגין מעורבות בהשגה במרמה עשרות מיליוני יורו, או בניסיון לעשות כן. על רקע זה נכון לתת את הדעת בדבר ההשלכות על העורר אם יועמד לדין ויורשע במדינה האחרת והאפשרות כי ינקוט צעדים לשבש את ההליך ולהימלט מהדין. בנסיבות העניין אין בערובות הכספיות המשמעותיות שהעורר מוכן להפקיד, כדי להוות מענה לחשש האמור. בנוסף, אף אם הערבים שהוצעו נורמטיביים ומבינים את תפקידם, הצלחת החלופה של מעצר באיזוק אלקטרוני תלויה בראש ובראשונה במחויבות העצור למלא אחר תנאי המעצר לאורך זמן. בראיה זו, יצוין כי שירות המבחן התרשם מהמניפולטיביות של העורר וקשייו בהצבת גבולות פנימיים וחיצוניים. אף נכתב בתסקיר תחת הערכת הסיכון של העורר, כי עניין המהווה גורם מגביר סיכון הוא שרב הנסתר על הגלוי בכל הקשור להתנהגותו.

בית המשפט העליון קבע, כי בענייננו אין להסתפק בחשש להימלטות וההתרשמות של שירות המבחן, אלא מעשי העורר, שעניינם זיוף, שהוכחו לכאורה. ויש לדייק: מעשים אלה – העורר מודה בהם. בית המשפט המחוזי התייחס היטב לנתונים הרלוונטיים בהחלטתו. כתוצאה מהחיפוש בביתו ובמשרדו של העורר, הוצגו לו 179 חותמות שנמצאו, ומתברר שבחלקם הגדול נעשה שימוש לצורך זיוף מסמכים לפתיחת חשבונות הבנק בסלובקיה. העורר אף הודה בבדיית זהותם של אנשים שאינם קיימים, בשימוש רחב בחותמות מזויפות של עורכי דין, נוטריונית ואף אפוסטיל. אלה מצביעים לכאורה על מוטיבציה, נועזות וכשרון לנקוט צעדים מרחיקי לכת כדי להוציא את המרמה לפועל. האם אין חשש שאותה יכולת ואותו רצון לא יבואו לביטוי בדמות הפרת תנאי המעצר, גם באיזוק אלקטרוני? ודוקו: המבחן הוא חשש ולא הוכחה הנדרשת להרשעה בפלילים. עסקינן בהערכה כלפי העתיד. ההערכה השלילית בנדון נובעת ממעשי העורר.

הסניגור טען כי אין לקבוע כלל שבכל עבירת מרמה בהסגרה, התוצאה תהיה מעצר בעל הדין, ללא אפשרות שחרור. צודק הסניגור כי אין לקבוע כלל כזה, אך גם בוודאי אין לקבוע את הכלל ההפוך. המפגש בין הליך הסגרה ועבירות מרמה המלוות במעשי זיוף, מצביע לכיוון חשש מהימלטות. ודוקו: השיקולים רלוונטיים, אך יש לבחון את משקלם בהתאם לנסיבות. המקרה כאן חריג במחשבה ובמעשה ידיו, לכאורה, של העורר. מעשי המרמה נעשו באופן נשנה, שיטתי ובהיקף מרשים. אכן, באופן מובנה מעשה מרמה עשוי לתמוך במעצר בהליכי הסגרה. ואולם, אין להסתפק במבנה הכללי של הדברים, אלא יש להיכנס פנימה לפרטי המקרה. הבדיקה הפרטנית, כפי שפורטה לעיל, היא היוצרת את המשוכה, אותה העורר לא עבר בכדי שתינתן לו חלופת מעצר.
  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום רביעי, 25 במרץ 2020

כל הזמן»רשת קו עיתונות»עו"ד נועם קוריס

בית המשפט העליון הותיר על כנו עונש של השעייה בפועל מלשמש כעורך דין למשך 18 חודשים נגד עו"ד שהתחצף לשופטים והתבטא בצורה לא הולמת נגד חבריו

נועם קוריס סיקור פיגוע טרור

חיסול סולימאני ואיומי אירן על נקמה אכזרית, או סיקור של פיגוע רב נפגעים במרכז העיר המרכזית, במזרח התיכון, בארה"ב או באירופה, ארגון טרור רצחני, קיצוני יותר מקודמיו, אמירות חריפות של ראשי המדינה, התייחסות וסיקור בינלאומיים

הגנת 'תום לב' בתביעת 'לשון הרע'

שאלה: האם ניתן להגיש תביעת הוצאת דיבה ולשון הרע בגין חקירת משטרה או תלונה שמישהו הגיש נגדי במשטרה ? תשובה: סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי קיימת הגנה למי שפעל בתום לב

אישום: שבר לו את האף וארובת העין

לפי כתב האישום, כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למנוח חבלות חמורות בדמות שברים בעצם האף ומחיצת האף, שברים בדופן הפנימית של ארובת העין הימנית ובדפנות החיצוניות של הארובה השמאלית, שברים ברצפת הארובות משני הצדדים, שברים

רדף אחריו וירה בו ממרחק זעום

הנאשמים חסמו את רכבו של המנוח,  ירדו מהרכב  כשהם מחזיקים בידיהם נשקים. המנוח שהבחין בנאשמים והחל להימלט מהמקום בריצה. אחד הנאשמים – מוחמד החל לרוץ אחרי המנוח  ושניים מהם  נשארו ליד הרכב כשהם  מאיימים  באמצעות

שימוע לעושקי האשראי בטלפון

בהתאם לתכנית המרמה, הוצג בפני הקורבנות כאילו הינם חברים במועדון של אחת מחברות המרמה ועל סמך מצג מטעה זה נדרשו הקורבנות בעילות שונות לשלם סך של אלפי שקלים

כתב אישום: הניחו מטעני חבלה

לפי כתב האישום, שהוגש על ידי עו"ד שלי קוטין מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי), בתאריך 6.3.19 הוגש כתב אישום נגד אחמד עדס מיפו בגין רצח אשרף אבו קאעוד ז"ל ונגד ג'מיל עדס ועודי עדס בגין

הוא לא עורך דין – אבל 'מייצג' בבית משפט

שאלה: על פי חוק סדר הדין האזרחי ניתן לשלוח מייצג לדיון בבית המשפט. האם רק בתביעות קטנות, או שמא אף בתיק אזרחי? האם צריך ייפוי כח מיוחד, או מספיק חתימת המייפה? צילום ת.ז. שלו? תשובה:

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע


חוות הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע
בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע בצו את הפסקת הפעילות של חוות הפרפרים.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

ראשיתו של המקרה הנו בבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון מיום 20.8.2015 למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות במעמד צד אחד בשל הפעלת חוות הפרפרים, לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) (בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק זה).

על פי האמור בבקשה, על המקרקעין הידועים כגוש 10163 חלקה 20, חלה תוכנית ש/23א אשר קובעת כי ייעודם חקלאי (להלן: המקרקעין), והמבקש מפעיל בהם עסק לגידול פרפרים לצורך מכירתם וכן מרכז מבקרים המיועד בעיקרו לילדים, וזאת ללא היתר מתאים מכוח חוק התכנון והבניה.
ביום 9.9.2015 קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופט י' גולדברג) את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, והורה על איסור שימוש במקרקעין ומניעת פעולות נוספות בו שלא בהתאם להיתר, וזאת החל מיום 9.12.2015.
ביום 11.2.2016 הגיש המבקש בקשה לביטול הצו אשר נדחתה ביום 4.4.2016 תוך שנקבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום 30.6.2016.
ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת עפ"א 24136-05-16 נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' בש) קבע כי "לא ניתן לראות את קיומו של מרכז המבקרים במקרקעין כשימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי", ומשכך העסק המנוהל על-ידי המבקש בחוות הפרפרים לא מהווה שימוש מותר ב-'קרקע חקלאית' כלשונו בסעיף 156(א) וסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 6888/16) שהגיש המבקש הועברה לדיון בפני הרכב תלתא, ולאחר דיון במעמד הצדדים, ביום 20.3.2017 התקבל הערעור באופן חלקי באופן שבית המשפט זה (השופטים י' עמיתא' שהם ו-ד' ברק-ארז) הורה על התליית צו ההפסקה השיפוטי עד למתן החלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים.
נקבע כי "אין חולק כיום שגידול פרפרים כשלעצמו מהווה פעילות חקלאית והמחלוקת היא אך ורק לגבי מרכז המבקרים" וכי יש להשיב את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך בחינת הראיות לגבי אופי הפעילות במרכז המבקרים, "וכן על מנת לבחון טענתו [של המבקש – י' א'] שהשתתפות בפעילות חקלאית תמורת תשלום אינה משנה את היעוד החקלאי ואינה שונה מפעילויות חקלאיות אחרות בתשלום כמו פינות ליטוף, קטיף דובדבנים, דייג בבריכות דיג וכיו"ב".
ביום 12.9.2018 קבע בית המשפט לעניינים מקומיים, על פי הנתונים שהובאו בפניו, לרבות עדותו של המבקש, כי גידול הפרפרים – המוכר כשימוש חקלאי בקרקע – מהווה "פעילות נלווית, משנית, לפעילות אירוח המבקרים", וזו האחרונה מהווה "מטרה לא חקלאית" כהגדרתה בסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.
עוד נקבע כי גביית התשלום אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא פעילות המבקרים.
בסיכומו של דבר הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על חידוש צו ההפסקה השיפוטי תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה.
המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה המובילה למטרה חקלאית, והאכלת פרפרים, גם אם באמצעות המבקרים בחווה, היא אכן פעולה כזו. עוד נטען כי אין כל מקום להבחין בין פעילותה העיקרית לפעילותה המשנית של החווה, ויש לראות בכל פעילות הנעשית לצד הפעילות החקלאית כנלווית אליה.
ביום 22.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, תוך שקבע כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר על פיהן נקבע כי "עיקר פעולת החווה, תכליתה והטעם לקיומה הוא קיומו של מרכז המבקרים, ולא הפעילות החקלאית שהיא גידול הפרפרים".
כמו כן, נדחתה טענת המבקש לפיה די בפעולת האכלת הפרפרים, הנחשבת כשלעצמה לפעילות חקלאית, כדי לקבוע כי הפעילות במרכז המבקרים מהווה שימוש למטרה חקלאית.
בתוך כך נקבע כי המבקש לא הציג כל ראיה בפני בית משפט לעניינים מקומיים על יכולתה של חוות הפרפרים להתקיים ללא הפעילות התיירותית במרכז המבקרים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פעילות האכלת הפרפרים לא מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בקרקע, ולכן פעולות המבקש במקרקעין מהוות שימוש בהם למטרות שאינן חקלאיות.
בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון הופנתה בעיקרה כלפי קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיהן הפעילות שמבצע המבקש בחוות הפרפרים אינה מהווה שימוש חקלאי, ועל כן יש בה משום שימוש אסור במקרקעין.
לטענת המבקש, גידול הפרפרים מהווה מטרה כלכלית, והאכלתם על ידי המבקרים באמצעות מקל הטבול במי סוכר היא חיונית לשם הפיכת הפעילות החקלאית לכלכלית.
עוד טוען המבקש כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה "המובילה למטרה חקלאית", ואין דרישה כי המטרה הדומיננטית של השימוש בקרקע תהיה שימוש חקלאי, כקביעת בית המשפט המחוזי.
לשיטת המשיבה, הבקשה מופנית כלפי יישום ההלכות הקיימות על נסיבות העניין הקונקרטי, וקביעותיהן של הערכאות הקודמות הן עובדתיות בעיקרן, ונסובות סביב השאלה האם מדובר בפעילות חקלאית המותרת בהתאם לייעוד המקרקעין.
בהתייחס לכך נטען כי ההלכה הפסוקה קבעה כי פעילות חקלאית מותרת היא כזו ה"דרושה במישרין לייצור חקלאי". לצורך בחינה זו, נבחנת אופי הפעילות במקרקעין, היקף הפעילות והשלכותיה על הסביבה החקלאית.
המשיבה הוסיפה וטענה כי הערכאות הקודמות יישמו את הדין האמור על עובדות המקרה והסיקו כי פעילות מרכז המבקרים, שאינה חקלאית, היא הפעילות העיקרית בחווה והיא אינה דרושה במישרין לגידול הפרפרים, וככזו – מהווה שימוש אסור במקרקעין על פי ייעודם.
לאחר שעניינו של המבקש נדון בפני בית משפט זה ברע"פ 6668/16, נקבע כי על בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון את התשתית הראייתית הנוגעת לעניין, ולאפשר את הוכחת אופי הפעילות במקרקעין, היקפה, והשלכותיה על הסביבה החקלאית.
עוד נדרש בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם הפעלת "חוות פרפרים" במתווה הנדון כמוה כהפעלת "פינת ליטוף" או שמא דומה יותר לפעילויות כגון קטיף עונתי של פירות.
בית המשפט העליון קבע בפסק דינו, כי הערכאות הקודמות בחנו את הסוגיות שבדיון, ואת ההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה, בין היתר בעע"מ 4487/12 סטולרו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון (9.10.2013) (להלן: עניין סטולרו) (ראו גם: ר"ע 30/86 פ.א.ב. שירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249 (1986) (להלן: עניין פ.א.ב.)), וקבעו על בסיס הראיות שהובאו בפניהן כי השימוש העיקרי במקרקעין נשוא הבקשה הוא לשם הפעלת מרכז מבקרים תיירותי, שהקשר בינו לבין השימוש החקלאי בקרקע רופף לכל הפחות.
קביעותיו של בית המשפט המחוזי נסמכות על עניין סטולרו האמור, ואינן מחדשות הלכה. על כן, אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או חשש לעיוות דינו.
זאת ועוד, אף לגופו של עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי.
סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית:

"(א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.

(ב)   "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים."


כידוע, כבר בעניין פ.א.ב. קבע הנשיא מ' שמגר כי פרשנות התיבה "במישרין" בסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה בייצור".
בהמשך, בעניין סטולרו נקבע על בסיס הלכה זו, כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך "הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי" (עניין סטולרו, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).
בענייננו, הוכח כי עיקר הפעילות בחוות הפרפרים היא פעילותו של מרכז המבקרים, משום שאין כל פעילות כלכלית אחרת המתקיימת במקרקעין, לרבות מכירת פרפרים. משהפעלת מרכז מבקרים לא דרושה במישרין לצורך גידול הפרפרים, ומשהיקף פעילותו של מרכז המבקרים כה רחב, לא מצא בית המשפט העליון כי נפלה טעות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי הפעלת "חוות הפרפרים" נעשית בניגוד לייעוד הקרקע ועל כן הוא דחה את בקשת רשות הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.