יום רביעי, 10 בפברואר 2016

סיבתיות במשפט העברי - רצח המשפט הפלילי והלכות רוצח (צלם א-לוהים; דרישת האומדן)

סיבתיות במשפט העברי

דיויד היום, דגל בטענה של עמנואל קנט, לפיו יש קושיות שלא קיבלו פיתרון, למשל- זריחת השמש בכל יום ויום.
מהי הסיבתיות לכך?
קנט טען שסיבתיות היא תובנה של התודעה שמעצבת את הדרך שאנו רואים את העולם, קונסטרקציה אנושית שמטילים על חומר הגלם.

הגדרת הסיבתיות בצורה עקרונית מול צורה משפטית היא גם נושא גדול שההוגים דנו בו.
כעיקרון, ניתן להגיד כי האדם הראשון ״אשם בהכל״ שכן הוא קבע תקדימים לכל האנושות, הרי ״בלעדיו אין״.

יש לבחון את המיתוג של הקשר הסיבתי העובדתי> אפקט הפרפר, דוגמת המנגנון המכאני המפורק לשלבים, אך בפועל הוא עובד ביחד.
בדוגמאות בכיתה של הציורים הממחישים תהליך, החיסרון הוא השימוש בחיות- להן יש זכות בחירה ולכן התהליך יכול להיתקע ולא להתממש לסיומו, מול האינסטינקטים שלהן.

רצח
המשפט הפלילי והלכות רוצח (צלם א-לוהים; דרישת האומדן)
1.               בראשית ט, א-ז
(א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: (ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:

לאחר המבול, מצווה ה׳ את את נוח ומשפחתו לאכול יצורים חיים, שכן לפני המבול זה לא היה נהוג. רק אם החיה מתה!. אכילת הבשר נוגעת רק לחיות, לא לבני אדם ולכן גם כאשר חיה הורגת אדם, הוא יעניש אותה> ״אדרוש את הנפש״. המתת אדם היא חריפה ואסורה מאוד.
דינו של אדם שהורג אדם הוא גזר דין מוות כי בצלם ה׳ הוא נברא, ה׳ דורש את העונש אך בני האדם יטפלו במשפט לפני גזר הדין.

יש פה רתיעה מסוימת שכן כאשר ממיתים אדם שלא כדין, אין בעצם חסינות בפני החברה ובפני ה׳.
ה׳ בעצם מאציל סמכויות כי הוא דורש דמים ובני האדם יעמידו אותו לדין, גם את החיות יש להעמיד לדין לפני גזירת הדין.

     ככלל, ההלכה נרתעת מביצוע גזר הדין מוות, ולכן יש לבחון האם היא מקיימת קשר סיבתי מוסרי לפרטי המקרה.

רוצח בזדון ובשגגה
2.               במדבר לה, ט-לד
 (טז) וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יז) וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יח) אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יט) גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ: (כ) וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת: (כא) אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ: (כב) וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה: (כג) אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ:

רוצח בזדון- יש לו גזר דין מוות.
רוצח בשגגה- הוא מוגלה לעיר מקלט.

ככלל, הסנהדרין הוציאה למוות פעם בשבע שנים, וניתן לראות כי בכל הזדמנות הייתה ״בריחה״ להלכות שונות ע״מ למנוע ביצוע גזר דין מוות. הסנהדרין הוסמך לבצע את גזר הדין רק כאשר ישב בבית המקדש.

     גזר דין מוות- מפורש באופן שונה בתורה ובחז״ל.

״שנאה״ ו״איבה״ משתייכים ליסוד הנפשי.
״כלי עץ יד״, ״אבן״- יש לבחון האם הכוונה בשימוש בהם הוא להרוג.
״בברזל״- הכוונה היא ברורה כי הוא מגלם בתוכו את המוות, הוא אפילו מסמל את המוות (לא מכניסים אותו לבית המקדש), אך עץ ואבן צריך לבדוק, האם באובייקט יש כוח מאגי להרוג> מהו הקשר הסיבתי?

הקפיצה המושגית באה לידי ביטוי בפירושי חז״ל, אשר ניהלו דיונים ״מעל תנ״כיים״>
4.               ספרי זוטא, מסעי, פיסקה קס (במדבר לה, טז)
 (טז). "בכלי ברזל הכהו", יבוא העד ויעד במה היכהו! אין לי אלא שהכהו בכלי ברזל מיוחד, זה הסייף והרומח. שאמר "בכלי ברזל" – ריבה האסכלה והשפוד, "ואם בכלי ברזל" ריבה העשת שלהן.
"באבן יד הכהו", אין לי אלא שהכהו באבן ומנ[ין] את[ה] מרבה שהכהו בגוש של מלח או בפלח של דבילה או הפיל עליו סל מלא עפר או סל מלא צרורות ת"ל [=תלמוד לומר] "ואם באבן יד". …
"בכלי עץ הכהו", יבא העד ויעד במה הכהו! אין לי אלא שהיכהו בכלי עץ מיוחד זה המקל ומנ[ין] את[ה] מרבה שהכהו בראש הקורה או בראש התורן של ספינה? ת"ל [=תלמוד לומר] "או בכלי עץ יד". ..

״עשת״= הגולם של הכלי עצמו.
חז״ל פירקו את החרב לגורמים, שכן היא עשויה מברזל ובחנו-
-     האם הרציחה בוצעה כהריגה ״קלאסית״?
-     האם החרב ענתה על הקשר הסיבתי של המטרה?
-     האם היא גרמה למוות? שכן אני יכולה לבנות גם חרב מפוברקת, או שאני יכולה להשתמש בחרב לשימושים שונים.
הברזל לבדו אינו הורג וכך גם האבן לבדה. האמדן  נבחן בדקות הלשונית. יש לבדוק את הצפיות שבשימוש החפץ עם הכוונה והתודעה של המעשה.

המשך של אבן> שא[אמר] "באבן יד" מגיד ששיערו את האבן ואת היד ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי [=כדי] להמית ואם אינה כדיי להמית נא[מר] כאן "כלי" ובברזל "כלי" – מה "כלי" שנ[אמר] בברזל, ששיערו את היד ואת הכלי את המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית אף "כלי" שנ[אמר] כן [=כאן] מגיד ששיערו את היד ואת הכלי ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית.
המשך של עץ> שאמר "בכלי עץ" – מגיד ששיערו את היד ואת הכלי ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית.

יש לשקלל את מקום המכה, סוג הכלי ומכלול שאר הנסיבות> האם התקיים קשר סיבתי? האם במכלול הנתונים היתה צפיה של מוות?.      יש לבחון שלושה שלבים:
1.      מה היה סוג הכוח הסגולי? ברזל לעומת אבן ועץ.
2.      מהו האומדן? חרב יכולה גם לא להרוג אם מניחים אותה בצורה זהירה.
3.      הקונטסקט וההקשר של החפץ עם התוצאה, מכלול הנסיבות.

6.               סנהדרין עו, ע"ב [=זהה למקור 10(2), להלן]
גמרא. אמר שמואל: מפני מה לא נאמרה יד בברזל? שהברזל ממית בכל שהוא. תניא נמי הכי: [=כך גם למדנו:] רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור. והני מילי דברזיה מיברז. [=ואלו הדברים נאמרו (רק) כאשר הדבר שרף (=יצרה דלקת); (פירוש אחר: כאשר הברזל נוקב)].

למרות שכלי הברזל סויג למידת השימוש בו:
-     החכם שמואל טען כי מטרת כלי הברזל היא להרוג, לא משנה כיצד נעשה בו שימוש.
-     עם זאת הגמרא סייגה את כלי השימוש של ברזל, כאשר קבעה כי השימוש בברזל הורג רק כאשר השימוש בו נעשה כך, כמו שימוש הברז בחבית (שפועל רק אם מנקבים חור בחבית).

     בעצם הפסוקים בתורה שמוצגים בשאלה מהותנית, לגבי אופן השימוש של העץ והאבן, התלמוד קבע כי תמיד צריך אומדן, תמיד צריך לבדוק את הכוונה והמטרה- היסוד הנפשי.


לדעת המרצה- הצפיות היא קר מהותי לקשר הסיבתי. לדעת חז״ל הצפיות נועדה גם כדי לגשר על פני ניתוקים של קשר סיבתי כך שניתן ליחס תוצאה למקור. כל הסוגיות של סיבתיות באה לידי פירוש היקום כי היא יסוד תודעתי ולכן התודעה משפיעה על הגדרת הריחוק או הקרבה לתודעה.

אין תגובות:

פרסום תגובה