חוות
הפרפרים פועלת בניגוד ליעוד הקרקע
בית המשפט העליון
דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע בצו את הפסקת
הפעילות של חוות הפרפרים.
ועוד כמה מאמרים
שכתבתי:
ראשיתו של המקרה הנו בבקשת
הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון מיום 20.8.2015 למתן צו הפסקה שיפוטי וצו
למניעת פעולות במעמד צד אחד בשל הפעלת חוות הפרפרים, לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק
התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) (בנוסחם לפני תיקון 116 לחוק זה).
על פי האמור בבקשה, על המקרקעין
הידועים כגוש 10163 חלקה 20, חלה תוכנית ש/23א אשר קובעת כי ייעודם חקלאי
(להלן: המקרקעין), והמבקש מפעיל בהם עסק לגידול פרפרים לצורך מכירתם
וכן מרכז מבקרים המיועד בעיקרו לילדים, וזאת ללא היתר מתאים מכוח חוק התכנון
והבניה.
ביום 9.9.2015 קיבל בית
המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופט י' גולדברג) את הבקשה למתן צו
הפסקה שיפוטי, והורה על איסור שימוש במקרקעין ומניעת פעולות נוספות בו שלא בהתאם
להיתר, וזאת החל מיום 9.12.2015.
ביום 11.2.2016 הגיש המבקש
בקשה לביטול הצו אשר נדחתה ביום 4.4.2016 תוך שנקבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום
30.6.2016.
ערעורו של המבקש לבית המשפט
המחוזי בחיפה במסגרת עפ"א 24136-05-16 נדחה. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' בש) קבע
כי "לא ניתן לראות את קיומו של מרכז המבקרים במקרקעין כשימוש הקשור בטבורו אל
מלאכת הייצור החקלאי", ומשכך העסק המנוהל על-ידי המבקש בחוות הפרפרים לא
מהווה שימוש מותר ב-'קרקע חקלאית' כלשונו בסעיף 156(א) וסעיף 7 לתוספת הראשונה
לחוק התכנון והבניה.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט
העליון (רע"פ 6888/16) שהגיש המבקש הועברה לדיון בפני הרכב תלתא, ולאחר דיון
במעמד הצדדים, ביום 20.3.2017 התקבל הערעור באופן חלקי באופן שבית המשפט זה
(השופטים י' עמית, א' שהם ו-ד' ברק-ארז) הורה על
התליית צו ההפסקה השיפוטי עד למתן החלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים.
נקבע כי "אין חולק
כיום שגידול פרפרים כשלעצמו מהווה פעילות חקלאית והמחלוקת היא אך ורק לגבי מרכז
המבקרים" וכי יש להשיב את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים לצורך בחינת
הראיות לגבי אופי הפעילות במרכז המבקרים, "וכן על מנת לבחון טענתו [של המבקש
– י' א'] שהשתתפות בפעילות חקלאית תמורת תשלום אינה משנה את
היעוד החקלאי ואינה שונה מפעילויות חקלאיות אחרות בתשלום כמו פינות ליטוף, קטיף
דובדבנים, דייג בבריכות דיג וכיו"ב".
ביום 12.9.2018 קבע בית
המשפט לעניינים מקומיים, על פי הנתונים שהובאו בפניו, לרבות עדותו של המבקש, כי
גידול הפרפרים – המוכר כשימוש חקלאי בקרקע – מהווה "פעילות נלווית, משנית,
לפעילות אירוח המבקרים", וזו האחרונה מהווה "מטרה לא חקלאית"
כהגדרתה בסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה.
עוד נקבע כי גביית התשלום
אינה המבחן העיקרי בבחינת טיב השימוש בקרקע חקלאית, אך בנסיבות העניין יש בה כדי
ללמד שאירוח המבקרים בתשלום מהווה את עיקר פעילות החווה, ולכן, בניגוד לפעילויות
חקלאיות אחרות, השימוש החקלאי בחוות הפרפרים לא "עומד על רגליו" ללא
פעילות המבקרים.
בסיכומו של דבר הורה בית
המשפט לעניינים מקומיים על חידוש צו ההפסקה השיפוטי תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה.
המבקש שב וערער לבית המשפט
המחוזי בחיפה בטענה כי ניתן לבצע בשטח חקלאי כל פעולה המובילה למטרה חקלאית,
והאכלת פרפרים, גם אם באמצעות המבקרים בחווה, היא אכן פעולה כזו. עוד נטען כי אין
כל מקום להבחין בין פעילותה העיקרית לפעילותה המשנית של החווה, ויש לראות בכל
פעילות הנעשית לצד הפעילות החקלאית כנלווית אליה.
ביום 22.1.2019 דחה בית
המשפט המחוזי את הערעור, תוך שקבע כי אין מקום להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית
משפט השלום, אשר על פיהן נקבע כי "עיקר פעולת החווה, תכליתה והטעם לקיומה הוא
קיומו של מרכז המבקרים, ולא הפעילות החקלאית שהיא גידול הפרפרים".
כמו כן, נדחתה טענת המבקש
לפיה די בפעולת האכלת הפרפרים, הנחשבת כשלעצמה לפעילות חקלאית, כדי לקבוע כי
הפעילות במרכז המבקרים מהווה שימוש למטרה חקלאית.
בתוך כך נקבע כי המבקש לא
הציג כל ראיה בפני בית משפט לעניינים מקומיים על יכולתה של חוות הפרפרים להתקיים
ללא הפעילות התיירותית במרכז המבקרים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי פעילות האכלת
הפרפרים לא מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בקרקע, ולכן פעולות המבקש במקרקעין מהוות
שימוש בהם למטרות שאינן חקלאיות.
בקשת רשות הערעור לבית
המשפט העליון הופנתה בעיקרה כלפי קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיהן הפעילות שמבצע
המבקש בחוות הפרפרים אינה מהווה שימוש חקלאי, ועל כן יש בה משום שימוש אסור
במקרקעין.
לטענת המבקש, גידול הפרפרים
מהווה מטרה כלכלית, והאכלתם על ידי המבקרים באמצעות מקל הטבול במי סוכר היא חיונית
לשם הפיכת הפעילות החקלאית לכלכלית.
עוד טוען המבקש כי ניתן
לבצע בשטח חקלאי כל פעולה "המובילה למטרה חקלאית", ואין דרישה כי המטרה
הדומיננטית של השימוש בקרקע תהיה שימוש חקלאי, כקביעת בית המשפט המחוזי.
לשיטת המשיבה, הבקשה מופנית
כלפי יישום ההלכות הקיימות על נסיבות העניין הקונקרטי, וקביעותיהן של הערכאות
הקודמות הן עובדתיות בעיקרן, ונסובות סביב השאלה האם מדובר בפעילות חקלאית המותרת
בהתאם לייעוד המקרקעין.
בהתייחס לכך נטען כי ההלכה
הפסוקה קבעה כי פעילות חקלאית מותרת היא כזו ה"דרושה במישרין לייצור
חקלאי". לצורך בחינה זו, נבחנת אופי הפעילות במקרקעין, היקף הפעילות
והשלכותיה על הסביבה החקלאית.
המשיבה הוסיפה וטענה כי
הערכאות הקודמות יישמו את הדין האמור על עובדות המקרה והסיקו כי פעילות מרכז
המבקרים, שאינה חקלאית, היא הפעילות העיקרית בחווה והיא אינה דרושה במישרין לגידול
הפרפרים, וככזו – מהווה שימוש אסור במקרקעין על פי ייעודם.
לאחר שעניינו של המבקש נדון
בפני בית משפט זה ברע"פ 6668/16, נקבע כי על בית המשפט לעניינים מקומיים
לבחון את התשתית הראייתית הנוגעת לעניין, ולאפשר את הוכחת אופי הפעילות במקרקעין,
היקפה, והשלכותיה על הסביבה החקלאית.
עוד נדרש בית המשפט
לעניינים מקומיים לבחון האם הפעלת "חוות פרפרים" במתווה הנדון כמוה
כהפעלת "פינת ליטוף" או שמא דומה יותר לפעילויות כגון קטיף עונתי של
פירות.
בית המשפט העליון קבע בפסק
דינו, כי הערכאות הקודמות בחנו את הסוגיות שבדיון, ואת ההלכה שנקבעה על ידי בית
משפט זה, בין היתר בעע"מ 4487/12 סטולרו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום
השרון (9.10.2013) (להלן: עניין
סטולרו) (ראו גם: ר"ע 30/86 פ.א.ב.
שירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל,
פ"ד מ(1) 249 (1986) (להלן: עניין פ.א.ב.)), וקבעו על בסיס הראיות שהובאו בפניהן כי השימוש העיקרי במקרקעין נשוא
הבקשה הוא לשם הפעלת מרכז מבקרים תיירותי, שהקשר בינו לבין השימוש החקלאי בקרקע
רופף לכל הפחות.
קביעותיו של בית המשפט
המחוזי נסמכות על עניין
סטולרו האמור, ואינן מחדשות הלכה. על כן,
אין עניינו של המבקש מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי בנסיבות העניין או
חשש לעיוות דינו.
זאת ועוד, אף לגופו של
עניין נראה כי הפעילות שמבצע המבקש במקרקעין לא עולה כדי שימוש חקלאי.
סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק
התכנון והבניה קובע הגבלות בשימוש בקרקע לא חקלאית:
"(א) לא יינתן על ידי מוסד תכנון
היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה
הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.
(ב) "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים
במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של
האדמה או לגידול בעלי חיים."
כידוע, כבר בעניין פ.א.ב. קבע הנשיא מ' שמגר כי פרשנות התיבה "במישרין" בסעיף 7 לתוספת
הראשונה לחוק התכנון והבניה צריכה "לצמצם כל שימוש לפעולות הקשורות מניה וביה
בייצור".
בהמשך, בעניין סטולרו נקבע
על בסיס הלכה זו, כי השאלה אם מדובר ב"שימוש חקלאי" תוכרע לפי שני תנאים
מצטברים: האחד – קיומה של זיקה ישירה והדוקה בין אופי הפעילות המתקיימת במקרקעין
לפעילות החקלאית. השני – היקפה של הפעילות הנלווית; ככל שזו רחבה יותר, כך
"הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי" (עניין סטולרו, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן).
בענייננו, הוכח כי עיקר
הפעילות בחוות הפרפרים היא פעילותו של מרכז המבקרים, משום שאין כל פעילות כלכלית
אחרת המתקיימת במקרקעין, לרבות מכירת פרפרים. משהפעלת מרכז מבקרים לא דרושה במישרין לצורך גידול הפרפרים, ומשהיקף פעילותו של מרכז המבקרים כה רחב, לא מצא
בית המשפט העליון כי נפלה טעות בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי הפעלת "חוות
הפרפרים" נעשית בניגוד לייעוד הקרקע ועל כן הוא דחה את בקשת רשות הערעור.
עו”ד נועם
קוריס בעל תואר שני
במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם
קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה