יום רביעי, 29 במאי 2019

העירייה ומשרד החינוך לא הסכימו להסיע בעלי צרכים מיוחדים


העירייה ומשרד החינוך לא הסכימו להסיע בעלי צרכים מיוחדים
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שהגישו אב לשני ילדים עם צרכים מיוחדים ועמותת בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות.
העתירה הופנתה נגד עיריית בני ברק ונגד משרד החינוך כאשר בליבת העתירה ניצבת סוגיית זכאותם של ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך "רגילים", כהגדרתם בחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק חינוך מיוחד), להסעה אל מסגרות החינוך שבהן הם לומדים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

עתירת העותרים 2-1, ילדים עם מוגבלות הלומדים במסגרות חינוך מיוחד, הוגשה בשנת 2015 על-ידי אביהם (להלן: העתירה המקורית).


העתירה הופנתה בעיקרה כלפי החלטת עיריית בני-ברק (המשיבה 1) שלא לאפשר לעותרים 2-1 הסעות ללא תשלום אל מוסדות הלימוד שבהם הם לומדים.

העותרת 1 אובחנה כסובלת מפיגור בינוני, ואילו אחיה, העותר 2, אובחן כילד "עם לקות קלה בתחום העיכוב השפתי והתפקודי".

מגבלות אלו של העותרים 2-1 אינן נכללות ברשימת "הלקויות המזכות" בהסעה מביתם אל מוסדות החינוך בהם הם לומדים, לפי סעיף 2.4 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך המתייחס להסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות חינוך רשמיים (להלן: חוזר מנכ"ל משרד החינוך).   סעיף 2.4 בחוזר מנכ"ל משרד החינוך יוצר הבחנה בין שתי קבוצות של תלמידים לעניין הזכאות להסעה: במסגרת הקבוצה הראשונה נכללים תלמידי מערכת החינוך המיוחד, אשר סובלים מאחת או יותר מהלקויות המנויות בסעיף זה, ועל פי האמור בו הם זכאים ל"הסעה מאורגנת מיוחדת" מביתם למוסדות החינוך בהם הם לומדים, ללא תלות במרחק בין השניים.

במסגרת הקבוצה השניה נכללים כל יתר תלמידי מערכת החינוך בישראל, לרבות תלמידי החינוך המיוחד הסובלים מלקויות שאינן מנויות בסעיף 2.4 לעיל, ולרבות תלמידים בעלי צרכים מיוחדים הסובלים מלקויות המנויות בסעיף זה, אך הם לומדים במסגרת חינוך רגיל. התלמידים הנכללים בקבוצה זו, בגילאי גן חובה ועד כיתה ד', זכאים להשתתפות בהוצאות ההסעה למוסדות החינוך בהם הם לומדים, ובלבד שהמרחק מביתם למוסדות אלה עולה על 2 ק"מ; ואילו תלמידים מכיתה ה' ומעלה זכאים לכך רק אם המרחק האמור עולה על 3 ק"מ (להלן: קריטריון המרחק).

עיריית בני ברק טענה כי העותרים 2-1 אינם זכאים למימון הוצאות הסעתם, שכן לא זו בלבד שמוגבלותם אינה נכללת ברשימת הלקויות המנויה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, אלא גם המרחק מביתם למוסדות החינוך אינו עולה על 2 ק"מ.

העותרים פנו לבית משפט העליון בעתירה ליתן צו על תנאי ולפיו יתבקשו המשיבים לנמק מדוע לא יספקו לכלל התלמידים עם צרכים מיוחדים הלומדים במוסדות לחינוך מיוחד שירותי הסעה, וזאת ללא תלות במרחק שבין ביתם לבין המוסד החינוכי שבו הם לומדים.

כמו כן, נתבקשה בעתירה המקורית הוצאת צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יינתנו לילדי החינוך המיוחד – ובכללם העותרת 1 – שירותי ארוחת בוקר חינם, דבר המתחייב, לשיטת העותרים, מחוק החינוך המיוחד. ביום 19.5.2015, לאחר שמיעת טענות הצדדים, דחה בית משפט זה (השופטים ח' מלצר, צ' זילברטל ו-מ' מזוז) את העתירה ככל שהיא מתייחסת לסוגיה זו.

במהלך הדיון בעתירה המקורית החליטה מנכ"לית משרד החינוך להורות על תקצוב הסעות לאוכלוסיית התלמידים עם פיגור קל, ללא התחשבות בקריטריון המרחק. בכך הוסדר עניינה הפרטני של העותרת 1, אשר החל מיום 1.3.2016 ואילך זכאית להסעות ללא עלות מביתה למוסד לימודיה, כל עוד היא מאובחנת כסובלת מלקות של פיגור קל ומעלה.

עניינו של העותר 2 לא הוכרע, ואולם משרד החינוך (המשיב 2) הבהיר בהודעותיו המעדכנות מהתאריכים 6.6.2016 ו-18.8.2016 כי פתוחה הדרך בפני הורי העותר 2 לפנות לרשות המקומית בה הוא מתגורר על מנת שזו תביא את עניינו בפני ועדת ההסעות המרכזית של משרד החינוך בבקשה להשתתפות במימון הסעותיו, לפי סעיף 2.14 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, וזאת אף אם נסיבות עניינו אינן עומדות באמות המידה האמורות בסעיף 2.4 לחוזר.

בהודעותיו המעדכנות שהוגשו לבית המשפט, לא פירט אביו של העותר 1 האם נהג בהתאם להנחיה זו, ואולם כנראה שעניינו הוסדר, שכן אבי העותרים לא הופיע עוד במהלך הדיונים הנוספים שקיימנו במכלול, כמפורט בהמשך.

בד בבד לדיונים בעתירה המקורית, בית משפט העליון נענה לבקשה לצירופה של עמותת "בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות" (להלן תכונֶּה: העותרת) כעותרת נוספת בעתירה בהחלטתו מיום 6.9.2016, וזאת לנוכח אופיין הכללי של הסוגיות מושא העתירה.

בפרט, ככל שתלמידי החינוך המיוחד אינם נדרשים לבחינה פרטנית של עניינם על ידי ועדת ההסעות של משרד החינוך – לא יידרשו גם התלמידים המשולבים לבחינה כזו.

עם הגשת העתירה בשנת 2015 נקבע בצו זמני שעל המשיבים לדאוג להסעת העותרים וכעת, תלמידים משולבים אשר נמצאו זכאים להסעות במסגרת הבחינה שנערכה לפי צו הביניים יוסיפו להיות זכאים לכך.

בנסיבות העניין, בית המשפט העליון קבע שמשרד החינוך יישא בהוצאותיה של העותרת 3 (העמותה), בסך 10,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום שלישי, 28 במאי 2019

האם שותפתו של השוטר הנוגח תעמוד לדין משמעתי ?


האם שותפתו של השוטר הנוגח תעמוד לדין משמעתי ?
בית המשפט העליון הכריע היום (28.5.19) בעתירה שהוגשה נגד רס"ל מזל אוחיון שהייתה שותפתו של שי פורטל שכונה בתקשורת "השוטר הנוגח" ואשר הורשע בשני מקרים של תקיפת אזרחים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס -  מקור ראשון,  על פיגועי טרור, איראן וטראמפ

השוטר לשעבר שי פורטל הורשע לפני כשנה בבית המשפט ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.
פורטל הפעיל אלימות בשני אירועים שונים: באירוע הראשון, כשוטר תנועה, הוא נגח באדם אשר סירב לעריכת חיפוש על גופו. כשאותו אדם התרחק לאחור הנאשם גם התקדם לעברו וריסס בפניו גז פלפל. אז השוטר אזק את האדם והוביל אותו לתחנת משטרת גלילות.


השוטר כתב לאחר מכן דו"ח פעולה כוזב ולפיו אותו אזרח הוכה על ידו מהסיבה שסירב לעיכוב ומעצר. אותו אזרח נחקר בחשד לאיומים, הפרעה לשוטר והעלבתו. פורטל אף אמר לשוטרת, שותפתו למשמרת, לכתוב גם בדו"ח הפעולה שלה שאותו אזרח סירב למעצר.

באירוע נוסף שהתרחש במשמרת אחרת, אזרח התבקש לעשות בדיקת אלכוהול על ידי שוטרת. הוא נבדק ויצא לא שיכור. השוטרת ביקשה את רישיונו ונוצרה התקהלות סביבה. השוטר פורטל ביקש לסייע לה, והחל עימות מילולי בינו לאזרח.

פורטל עצר את אותו אזרח בגין תקיפה. בניידת, כשהחשוד אזוק, הוא קילל וירק על השוטר. בתגובה, השוטר חבט בראשו בחזקה עם ארגז וריסס אותו בגז פלפל. אותו מתלונן שרט אותו בהמשך, וסבל מחבלות.

היום קבע בית המשפט העליון, שעל פרקליטות המדינה ועל מח"ש לנמק בפניו מדוע לא יעמידו לדין משמעתי גם את השותפה של השוטר הנוגח, תוך שנקבע כי מוצא צו על תנאי, המופנה כלפי המשיבים, והמורה להם לנמק מדוע אין להעמיד לדין משמעתי את משיבה 4, וזאת בגין המעשים המתייחסים לדו"ח הפעולה שערכה בעניינו של השוטר לשעבר שי פורטל, בנוגע להתנהגותו ולהתנהגות העותר.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום חמישי, 9 במאי 2019

העירייה שינתה מדיניות והפרה הסכם – מה קבע בית המשפט ?

העירייה שינתה מדיניות והפרה הסכם – מה קבע בית המשפט ?
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לקיום דיון נוסף שהוגשה בפניו.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

הבקשה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4872/17 מיום 9.10.2018 (השופטים ד' ברק-ארזד' מינץ וי' אלרון; להלן: פסק הדין) אשר קיבל את ערעור המשיבה כאן, המועצה המקומית זכרון יעקב (להלן: המועצה), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.5.2017 בעת"א (מחוזי חי') 26011-08-16 (השופטת ע' אטיאס) והורה על בטלות החוזה שנחתם בין המבקשת לבין המשיבה.


ביום 6.7.2015 נחתם חוזה בין המועצה ובין המשיבה שעניינו פרויקט לבנייתן של 144 יחידות דיור במתחם מלון "עדן אין" בזכרון יעקב (להלן: החוזה). במסגרת החוזה, התחייבה המועצה לתמוך בתכנית מתאר מקומית (להלן: התכנית) שתגיש המבקשת לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בחיפה (להלן: הוועדה המחוזית) וכפועל היוצא מכך, אף צורפה כיזמת התכנית ומגישתה. החוזה נחתם על ידי ראש המועצה המקומית ועל ידי גזבר המועצה, אך לא הובא לאישור מליאת המועצה. התכנית הוגשה לוועדה המחוזית וביום 4.4.2016 אושרה התכנית בתנאים. ביום 11.7.2016 דחתה הוועדה המחוזית בקשה לקיים דיון חוזר בתכנית.

במקביל לאמור, בחודש אפריל 2016, בין היתר על רקע מחלוקת ציבורית בנוגע לקידומה של התכנית, התפטר ראש המועצה ובבחירות חדשות שנערכו נבחר מי שנמנה עם המסתייגים מהתכנית. ביום 2.8.2016 קיימה מליאת המועצה דיון בתכנית, ובסיומו הוחלט כי המועצה תגיש ערר על התכנית למועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית) בהתאם לסעיף 110 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביום 10.8.2016 הוגש הערר, וכן ביקשה המועצה להסיר את שמה כיוזמת ומגישת התכנית. באותו היום, הגישו המבקשת וחברה זרה אשר הייתה מעורבת אף היא בייזוּם התכנית תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המועצה, על מנת לאכוף את החוזה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ככל שהיא נוגעת למבקשת. הוא אסר על המועצה לחזור בה מהסכמתה להיות יוזמת התכנית והורה על אכיפת התחייבות המועצה לתמוך בשינוי היעוד בתכנית ממלונאות למגורים.

המועצה ערערה על פסק הדין לבית משפט זה וערעורה התקבל, כאמור. בית המשפט, בדעת רוב מפי השופטת ד' ברק-ארז ובהסכמתו של השופט ד' מינץ, קבע כי הגם שהחוזה נחתם על ידי ראש המועצה והגזבר, בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), עמידה בדרישת סעיף זה "אינה פוטרת את הרשות מעמידה בדרישות אחרות של הדין" (פסקה 39 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז). משבמקרה דנן החוזה נסב על הפעלתה של סמכות סטטוטורית של המועצה, נקבע כי ראש המועצה אינו יכול להתחייב בשמה וכי "הסמכות לנקוט עמדה בנושאים של תכנון ובניה נתונה ברגיל לרשות המקומית, ועל כן ההחלטה בעניין הייתה צריכה להיות החלטתה של המועצה" (שם). בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי חלה חובה להביא את החוזה לאישור מליאת המועצה ומשלא נעשה כן, הרי שהוא נחתם בחוסר סמכות ועל כן בטל. נקבע כי "תוצאה זו מתחייבת מן הדואליות הנורמטיבית – שכן היא נלמדת הן מהכלל המינהלי לפיו פעולה של רשות שנעשתה בחריגה מסמכות דינה בטלות והן מהכלל החוזי המעוגן בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו חוזה שכריתתו אינה חוקית הוא חוזה בטל" (שם, פסקה 43). עוד נקבע כי לא ניתן להפריד את החוזה כך שיתאפשר לחלקים ממנו להישאר בעינם וזאת הואיל ו"החוזה כולו מבוסס על התחייבותה של המועצה לתמוך בתכנית – התחייבות שכאמור אין לה תוקף ללא אישור מליאת המועצה. טלו מהחוזה עניין זה, והוא יתרוקן מתוכן לחלוטין" (שם, פסקה 44). בהמשך פסק הדין, התייחסה השופטת ד' ברק-ארז "למעלה מן הצורך ולנוכח היריעה שפרש בית המשפט המחוזי בהיבטים הנוגעים לכבילת שיקול הדעת והלכת ההשתחררות" גם לסוגיות אלה וציינה כי "אין לומר שבמקרה דנן החוזה מגלם התפרקות מוחלטת ואסורה של המועצה משיקול דעתה" (שם, פסקה 51) וכי "במקרים שבהם ההתקשרות החוזית אכן נסבה על סוגיה משמעותית שלחילופי השלטון היה קשר אליה וברקעה מצוי אינטרס ציבורי או צורך ציבורי חיוני שאותו השלטון החדש מבקש לקדם – האפשרות של השתחררות מהחוזה תהיה ראויה להיבחן" (שם, פסקה 52). לבסוף, ציינה השופטת ד' ברק-ארז כי הואיל ובקשה שהגישה המבקשת לקבלת היתר לפיצול סעדים לא הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי, ומבלי לנקוט כל עמדה לגוף הדברים, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בבקשה זו. כאמור, השופט ד' מינץ הצטרף לדעתה של השופטת ד' ברק-ארז.

מנגד, השופט י' אלרון סבר כי יש לדחות את הערעור שכן לטעמו לא קיים "מקור נורמטיבי המחייב קבלת אישור מליאת המועצה המקומית בכל מקרה בו המועצה מקבלת על עצמה התחייבות חוזית הקשורה לתחום התכנון והבניה" (פסקה 1 לפסק דינו) וכי אין בכללי המשפט המנהלי כדי לחייב "באופן גורף את אישורה של מליאת מועצה או מועצת עירייה כתנאי מחייב בלעדיו אַיִן למתן תוקף להתחייבות של מועצה או עירייה בכל מקרה של חוזה מינהלי, ואף לא בכל התחייבות הקשורה לתחום התכנון והבניה" (שם, פסקה 5). עוד סבר השופט י' אלרון כי אין בהחלטת מליאת המועצה מיום 2.8.2016 כדי ללמד על דבר כוונת מליאת המועצה הקודמת, אשר בתקופתה נחתם החוזה, וכי מנסיבות העניין "מצטיירת התמונה לפיה המועצה, בהרכבה הקודם, לא התנגדה לתוכן החוזה ולהתחייבויותיה על פיו, ואילו היה העניין מובא לפניה נראה כי היתה מאשרת את התחייבויות המועצה על פי החוזה" (שם, פסקה 8). לבסוף, ציין השופט י' אלרון כי במקרה דנן, היה מקום לפעול בהתאם לכלל הבטלות היחסית ולא להורות על בטלות החוזה וזאת לאור עמדתו לפיה ככל שקיים פגם, הרי שאין מדובר בפגם היורד לשורש הסמכות; לאור הפגיעה הישירה הנגרמת למבקשת כתוצאה מביטול החוזה; ולאור האינטרס הציבורי "המחייב כי המועצה תקיים את התחייבויותיה של קודמתה ולא תתנער מהן אך בשל חילופים פרסונליים בהרכב המועצה והעומד בראשה" (שם, פסקה 16).

מכאן הבקשה דנן שבה טוענת המבקשת כי בפסק הדין קבע בית המשפט הלכה חדשה לפיה "כאשר רשות מקומית מתחייבת התחייבות בעלת אופי מינהלי-ציבורי, בעניין הנוגע לסמכות סטטוטורית של הרשות בנושאים של תכנון ובניה, יש לקבל את אישור מועצת הרשות ואין די בחתימותיהם של ראש הרשות והגזבר". המבקשת סבורה כי להלכה זו השלכות רוחב כלפי כל הרשויות המקומיות במדינה ויתכן שהיא חלה על הסכמים רבים בין יזמים לבין רשויות מקומיות, אף כאלה שנחתמו לפני שנים רבות. על כן, טוענת המבקשת כי מן הראוי להותיר שינוי מרחיק לכת שכזה בידי המחוקק, ולא לבצעו באמצעות כלים פרשניים של בית המשפט, לא כל שכן באמצעות שימוש בטכניקה של קריאה אל תוך החוק של דרישה שאינה קיימת בו, אשר השימוש בה נועד בעיקר לשם הסרה או תיקון אי חוקתיותו של חוק.

עוד טוענת המבקשת כי פסק הדין אף קבע הלכה חדשה בעניין תחולת כלל הבטלות היחסית לפיה כאשר קיימת חריגה מסמכות שלה השלכות משמעותיות על המדיניות שעניינה עיצוב המרחב הציבורי, הרי שבכל מקרה יש לבטל את הפעולה שנעשתה בחריגה מסמכות. היא סבורה כי הלכה זו משמעה כבילת שיקול דעתו של בית המשפט אשר אינה רצויה או ראויה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין החיל את ההלכה החדשה באופן רטרוספקטיבי על המקרה דנן, וזאת בזמן שהוא שותק לעניין תחולתה של ההלכה. המבקשת סבורה כי בכך סותרת ההלכה את קביעותיו של בית משפט זה בכל הנוגע לתחולתן בזמן של הלכות חדשות וכי יש לקבוע כי פסק הדין חל באופן פרוספקטיבי בלבד על התחייבויות עתידיות של רשות מקומית.

לאור טעמים אלה, סבורה המבקשת כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים אשר מצדיקים דיון נוסף, וזאת ביתר שאת בשים לב לדעת המיעוט של השופט י' אלרון.

לאחר עיון בבקשה ובפסק הדין, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תשובת המועצה.

תנאי סף לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין של בית המשפט העליון נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף. במקרה דנן, ספק בעיני אם אכן נקבעה הלכה חדשה כטענת המבקשת, לא כל שכן כזו אשר מצדיקה קיום דיון נוסף בה. ודוק, המבקשת עצמה מודה, בסעיף 75 לבקשתה, כי ההלכה החדשה הנטענת אינה משנה הלכה קודמת. קביעותיו של בית המשפט בעניין תוקפו של החוזה הינן פועל יוצא של פרשנותו לדין הקיים לפיה הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות "אינה פוטרת את הרשות מעמידה בדרישות אחרות של הדין" (פסקה 39 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז), לרבות בכל הנוגע לאופן אישורן של החלטות העוסקות בסמכויות סטטוטוריות של המועצה בענייני תכנון ובניה. אין מדובר בקביעת דין חדש, כי אם בעמידה על עקרון היסוד במשפט המינהלי בדבר חוקיות המינהל (דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך א, פרק 4 (2010)). ממילא אין מדובר בהחלתו של דין כאמור באופן רטרואקטיבי על המקרה דנן. זאת ועוד – כבר נקבע כי טענות בדבר תחולתה בזמן של הלכה שנפסקה אינן מצדיקות דיון נוסף (וכאמור, אינני בדעה כי במקרה דנן נפסקה כל הלכה) (דנ"מ 6101/08 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פסקה 13 (16.3.2009)).

הטענה לפיה קביעות בית המשפט בדבר בטלות החוזה יש בהן משום שינוי ההלכה בכל הנוגע להחלת עקרון הבטלות היחסית, אף היא דינה להידחות שכן מדובר בקביעות קונקרטיות המבוססות על נסיבותיו הפרטניות של המקרה ואין בהן משום הלכה חדשה או הלכה כלל.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שלישי, 7 במאי 2019

משטרת ישראל תפסה את הרכבים של חברת משולם פיש סגל אנרגיה בע"מ

משטרת ישראל תפסה את הרכבים של חברת משולם פיש סגל אנרגיה בע"מ
בית המשפט העליון הכריע בבקשת רשות לערור, לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"), על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (השופט עמי קובו) מיום 25.11.2018 בע"ח 48649-11-18, בגדרה התקבל עררה של המשיבה על החלטות בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 15.11.2018 ומיום 22.11.2018 (השופט רפי ארניה והשופטת מרב גרינברג, בהתאמה) בה"ת 23341-11-18.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com  

בתחילת חודש נובמבר 2018 המשיבה תפסה למבקשת שני רכבים (להלן: "הרכבים התפוסים") בשל חשד כי אלה שימשו לביצוע עבירות של רישוי עסקים, הלבנת הון ומעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ביום 15.11.2018 התקיים דיון בבקשה לשחרור הרכבים התפוסים, במסגרתו הורה בית משפט השלום (השופט רפי ארניה) על השבת הרכבים למבקשת בכפוף לרישום עיקול וצו מניעה על הרכבים לטובת מדינת ישראל. בעקבות זאת, הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי שעיקרו בתנאים שנקבעו לשחרור הרכבים התפוסים.

בין לבין, התברר כי משרד הרישוי מסרב לבצע את רישום העיקול, ועל כן ביום 16.11.2018 הגישה המבקשת בקשה לעיון מחדש בתנאי שחרור הרכבים. ביום 22.11.2018 קבע בית משפט השלום (השופטת מרב גרינברג) כי טענות המבקשת מקומן בערר שהגישה המשיבה לבית משפט המחוזי. יחד עם זאת, הורה כי ככל שהמבקשת תפקיד 25,000 ש"ח בצירוף התחייבות עצמית של בעליה בסך 50,000 ש"ח ניתן יהיה להורות על שחרור הרכבים התפוסים וזאת עד למתן החלטה סופית בערר.

ביום 25.11.2018 דן בית המשפט המחוזי (השופט עמי קובו) בערר המשיבה וקבע כי סכום ההפקדה בסך 25,000 ש"ח הוא ראוי, חרף שווים הגבוה של הרכבים, וזאת בהתחשב בסיכויי החילוט בתיק (שאינם מן הגבוהים), העבירות המיוחסות והמורכבות בנוגע לבעלות ברכבים. יחד עם זאת, הורה בית המשפט כי יש להוסיף על התנאים שקבע בית משפט השלום, חלף התנאי של רישום העיקול, רישום על איסור דיספוזיציה ברכבים, ביטוח לטובת מדינת ישראל וכן ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח אשר תיחתם על ידי אשת מנהל המבקשת (להלן: "שלושת התנאים החלופיים").

מכאן בקשת רשות לערור שהוגשה לבית המשפט העליון.

בבקשה טוענת המבקשת שלל טענות באשר להליך תפיסת הרכבים, ובכלל זאת היעדר עילה לתפיסת הרכבים על פי סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 או על פי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, היעדר תיעוד ומסמכים להליך התפיסה והיעדר אינדיקציה וסיכוי לחילוט עתידי המצדיקים את המשך החזקת הרכבים. מכל מקום, דורשת המבקשת "לשחרר את הרכבים לאלתר כנגד חלופת תפיסה מינימאלית של הותרת התחייבותו העצמית של מנהל החברה, ולהורות על השבת הפקדת המזומן בסך של 25,000 ש"ח למבקשת" (סעיף 43 לבקשת רשות לערור).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות, אף בלא שנדרשת תגובת המשיבה. כידוע, רשות לערור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כאשר מתעורר חשש לאי-צדק חמור או עיוות דין למבקש. כלל זה חל גם בנסיבות בהן מוגשת לבית המשפט בקשת רשות לערור לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי כפי שנעשה בענייננו (ראו: רע"פ 5295/18 מאור נ' מדינת ישראל - המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, פסקה 13 והאסמכתאות המובאות שם (15.8.2018)). הבקשה שלפניי אינה נמנית בגדר אותם מקרים.

לוז טענותיה של המבקשת לאורך ההליך, הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי, אינו באשר לכך שיש לקבוע תנאים כנגד שחרור התפוסים, אלא באשר לטיבם של אותם תנאים. לפיכך, אין זה המקום להידרש לטענות עקרונית באשר לעצם תפיסת הרכבים.

זאת ועוד, מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 25.11.2018 עולה כי לאחר שנשמעו טענות הצדדים ובעקבות הערות בית המשפט, שלושת התנאים החלופיים הוצעו על ידי הצדדים עצמם והוסכמו על ידם. ואולם, מיד לאחר שנתן בית המשפט המחוזי תוקף להסכמות הצדדים, חזר בו בא-כוח המבקשת מהסכמתו. עובדה זו, והטעמים להתנגדות "הפתאומית", לא צוינו על ידי המבקשת בבקשה שלפניי, ולפיכך גם מסיבה זו אין מקום להיעתר לבקשה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.